שיחה עם מיה לפיד עדות, מנהלת יוזמת "יכולים נותנים"

מאת אילאיל קומיי-דרור

רגע לפני סיום השנה העברית, שוחחנו עם מיה לפיד עדות, מנהלת יוזמת "יכולים נותנים" על משקיעים חברתיים בישראל ועל היוזמה אותה היא מנהלת.

 

יכולים נותנים

קבוצת "יכולים נותנים - היוזמה לקידום הנתינה הפרטית בישראל" הנה קבוצה של משקיעים ומשקיעות חברתיים הפועלים יחד במטרה להגדיל את מספר בעלי היכולת המשקיעים במגזר החברתי בישראל באופן משמעותי ובר קיימא. הפעילות כוללת מפגשי חשיפה, סדנאות, מעגלי השקעה חברתית, חיבורים וחשיבה משותפת עם משקיעים חברתיים, ומתבססת על עקרונות של דוגמה אישית כהנעה לפעולה, חשיפת הערך החברתי והאישי הטמון בהשקעה וכן מתן כלים מעשיים להתנסות בהשקעה חברתית.

 

פוטנציאל התרומה בישראל

כדי להבין כמה כסף פרטי קיים במגזר החברתי ומה המקורות הפילנתרופיים מישראל ומחו"ל, "יכולים נותנים" יזמו סקרים המספקים תמונת מצב מקיפה יותר מאי פעם בדבר סדרי הגודל של הנתינה בישראל ומאפייניה, ובכלל זה מה חושב הציבור על פילנתרופיה בישראל. לדבריה של לפיד עדות, איסוף הידע עוזר לקדם מודעות ושיח ומחדד את הצורך בהצמחת פילנתרופיה של בעלי יכולת בישראל אל מול החסמים הקיימים בנתינה בארץ.

חשוב לדעת, כי מהסקרים עלה כי השיקול של זיכוי המס אינו שחקן מרכזי בהחלטה של הישראלים לתרום, אלא עצם קיום הזיכוי מאפשר לתורמים לתת יותר. בנוסף, המשקיעים החברתיים הישראלים אוהבים להיות מעורבים, הופכים להיות מומחי תוכן בארגונים בהם הם משקיעים וחיים את העולם המקצועי של הארגון החברתי שהם הקימו או מובילים. זהו רול מודל ממלא בהשראה אך גם יכול להלחיץ את משקיעים הנמצאים בתחילת דרכם.

עוד עניין, הוא שההוקרה וההכרה הציבורית פחות חשובה לתורמים הישראלים וזאת מכמה סיבות. אחת מהן היא החשש להיות מוצפים בבקשות לתרומה. סיבה נוספת היא התפיסה של תורמים כי בישראל קיימת שנאת עשירים, ומכאן שאם ייחשפו כמי שתורמים כספים רבים, שנאה זו עשויה להיות מופנית אליהם.

כשלפיד עדות אומרת "בעלי יכולת" היא מתכוונת לאנשים שמודל הנתינה שלהם יכול לכלול את ארבעת ה-T’s: קשרים (Ties), כישורים (Talents), זמן (Time), וכסף (Treasure) והם יכולים להשקיע את המשאבים הללו בשינוי חברתי. כלומר, לנצל את רשת הקשרים שלהם, לתת מכישוריהם המקצועיים, לתרום מזמנם וכן לתרום כסף מהונם הפרטי למען נושא חברתי שחשוב להם.

 

מה מאפיין את התורמים בישראל?

לפי הערכות, ישנם בישראל כ-10,000 משקי בית עם הון פנוי של לפחות 5 מיליון ש"ח, אולם רק כ-1,000 מהם תורמים סכומים הגבוהים מ-25 אלף ש"ח בשנה.

לדבריה של לפיד עדות אלו הן חדשות טובות. למרות שהמספר נראה נמוך, הוא מעיד על מגמת צמיחה בנתינה הישראלית. לפי הסקר האחרון שקיימו, הציבור בישראל תורם יותר. סך התרומות ממשקי בית גדל בשיעור צמיחה כולל של 15%, מחצית מהגידול במשקי בית הגיעה מעליה בתרומות גדולות מעל 100 אלף ש"ח. יחד עם זאת, הנתינה עודנה נתינה אקראית, מזדמנת ומגיבה. מדובר בדרך כלל על סכומים קטנים שמצטברים לכ-3 מיליארד ש"ח בשנה. דוגמה בולטת לכך היא קמפיינים של מימון המונים, שיש להם תוצאות מאוד טובות בארץ. רק כמיליארד ש"ח נוסף בשנה מגיע מתרומות הגבוהות מ-100 אלף ש"ח.

בעלי היכולת יכולים לתת אחרת. לעבור מתרומה להשקעה חברתית. הכסף הפרטי במגזר החברתי בישראל מאפשר לקחת סיכונים, להשקיע במחקר ופיתוח, לערוך פיילוטים ולבצע הערכה ומדידה. היוזמה של "יכולים נותנים" מעודדת בעלי יכולת לבחון איפה הערך המוסף של הנתינה שלהם, לחשוב במה רוצים להיות מעורבים בנתינה ובאופן כללי להתייחס לנתינה כאל השקעה שמחפשת תשואה חברתית. בעלי יכולת יכולים לשנות את כללי המשחק ולבחור איפה הם רוצים להיות מעורבים, לתרגם את היכולות היזמיות והעסקיות שלהם ולתת להם ערך במגזר החברתי. הם יכולים לסייע לפיתוח תשתיות והשקעה בחדשנות חברתית.

לפי סקר שנקרא "פילנתרופיה של ישראלים (2012-2015)", כספים שנתרמו על ידי ישראלים מהווים 35% מסך התרומות בישראל. סך הפילנתרופיה לנפש בישראל ($179) כמו גם אחוז הפילנתרופיה מהתל"ג (0.52%) דומים לאלה באירופה, אך נמוכים באופן מובהק מבריטניה וארה"ב. לעומת זאת, שיעור התרומות של משקי הבית בארה"ב מתוך ההכנסה הפנויה גדול פי 2 בהשוואה למשקי הבית בישראל, העומד על אחוז אחד בלבד.

 

מה המוטיבציה של בעלי יכולת לתת?

"בעלי יכולת מונעים בעיקר ממוטיבציות אישיות של נתינה - חיפוש משמעות, תחושת אחריות לקהילה, מסורת ואפילו הרצון להרגיש טוב. בעלי יכולת ישראליים לא תורמים מתוך רצון לקדם קשרים עסקיים. משקיעים חברתיים רוצים להיות מעורבים בנתינה שלהם. הם מביאים תובנות וידע מהעולם העסקי והם פועלים לנהל את ההשקעות בעולם החברתי כמו שהם מנהלים השקעות בעולם העסקי. זו אותה השפה. לא כצדקה, אלא כתיקון עולם ושינוי חברתי. חשוב להם להיות בקשר רצוף עם הארגונים אליהם הם תורמים ולא רק כשאין כסף או בנקודות משבר."

בישראל תרבות פילנתרופית היא לא טבע שני, אין גם ציפייה מבעלי יכולת להפוך למשקיעים חברתיים. בארה"ב ברור לבעלי יכולת שהם יעסקו בפילנתרופיה והשאלה היא רק לאן לתת. בארץ זה לא מספיק מוטבע. בעוד שבארה"ב המוטיבציות המובילות הן חיצוניות של סטטוס וציפייה חברתית. בישראל כמעט ולא קיימת הציפייה שההצלחה העסקית והכלכלית תתורגם גם לנתינה של השקעה חברתית.

יכולים נותנים מבקשת להיות פלטפורמה מאפשרת, לזרוע את הזרעים ולאפשר את התנאים לבעלי יכולת להתחיל להשקיע. להעלות את המודעות לנתינה כדי שזו תהיה חלק מההצלחה הכלכלית של בעלי היכולת.

 

מה עמדת הציבור כלפי פילנתרופיה?

"לפי הסקר, רק 4.5% מתוך הכנסות מלכ"רים בין השנים 2012-2015 הגיעו מפילנתרופיה של ישראלים (תרומות כספיות ממשקי בית, חברות ועיזבונות ישראליים). סקר נוסף שערכנו, "יכולים נותנים: עמדות הציבור כלפי פילנתרופיה (2017)" – מראה כי הציבור הישראלי מגדיר פילנתרופיה בהתאם לתפיסה הרווחת: אדם פרטי התורם כסף בהיקף ניכר.

מהסקר עולה שהציבור הישראלי מכיר באופן שטחי בלבד את מפת הפילנתרופיה בישראל – 58% מהציבור הנסקר לא מכירים אף שם של פילנתרופ/ית ישראלי/ת. זה נתון מעניין, כיוון ש-67% מהציבור סבורים שדעתם על בעלי יכולת בישראל תשתפר במידה וישמעו שהם עוסקים בפילנתרופיה, כלומר עצם החשיפה לפרטים אודות הפילנתרופ משפיעה באופן חיובי על כיצד הוא נתפס."

 

פילנתרופיה של נוער יהודי - לא לעשירים בלבד

מאת לום פרידמן

מנהל חינוכי, בית הכנסת "עמנו-אל" סן פרנסיסקו

 

כשאני פוגש הורים של בני נוער שמשתתפים בתכניות עליהן אני אחראי, לרוב אני שואל אותם לגבי הוריהם שלהם עצמם, לדוגמה "אילו מסרים למדתם או קיבלתם מהם בנוגע לכסף, בין אם באופן ישיר או עקיף?". ההורים שלי לימדו אותי לחסוך כסף ולשמור על מסגרת תקציבית כבר מגיל צעיר. כשהתבגרתי הם לימדו אותי על אשראי וריבית. גם למדתי שלשאול שאלות על כסף או לדבר על הכסף שיש לך זה לא מנומס. כסף הוא דבר חשוב, עוצמתי ובעיקר עניין פרטי. זו גם כנראה הסיבה שמעולם לא ידעתי שההורים שלי תרמו כסף לצדקה, למרות שידעתי הכל על ההתנדבות והפעילות הקהילתית שלהם. רק לאחרונה, כחלק מהתפקיד שלי כמנהל תכנית הפילנתרופיה של נוער יהודי בפדרציית סן פרנסיסקו, הצלחנו לדבר בפתיחות על הכסף שהם תרמו במהלך השנים לקהילה היהודית ומחוצה לה. למה הם הרגישו בנוח כל השנים לדבר איתי על הזמן והכישרון שהם תרמו, אבל לא על תרומה כספית?

מתן צדקה היא אחת המצוות הנעלות ביותר במסורת היהודית. התלמוד הירושלמי מלמד אותנו "צדקה וגמילות חסדים שקולות כנגד כל מצוותיה של תורה" (מסכת פאה א', א'), התלמוד הבבלי מוסיף כי "גדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות" (מסכת סוכה מ"ט, ב') וגם חז"ל עוד הרבו חכמה ודעת על דרכים מיטביות למתן צדקה במיוחד בהקשר הקהילתי.

אך בימינו, מרבית הילדים והנוער לא מקבלים שום הדרכה או הסבר על צדקה מלבד לשים כמה מטבעות בקופה, במקרה הטוב, אך הם קולטים ומפנימים מסרים לגבי כסף ונתינה יותר ממה שאנחנו המבוגרים אפילו מבינים. ילד בכיתה ג' שלא התפתח אצלו המנהג לתרום כסף לצדקה, לאדם נזקק או לארגונים שפועלים למען צדק חברתי, כיוון שאין לו כסף משל עצמו, קרוב לוודאי יתנהל ויחזיק באותה תפיסה גם כשיהיה סטודנט באוניברסיטה ולשארית חייו הבוגרים. ילדים לומדים להאמין שפילנתרופיה היא לעשירים בלבד במקום שילמדו שמדובר במצווה המחייבת את כולנו, מצווה שגם הנתרם וגם התורם יוצאים נשכרים ממנה, ולמעשה הקהילה בכללותה. התפיסה הזו מסוכנת לא רק בגלל היחס הלא-בריא שהיא משקפת ביחס לכסף, אלא גם כי היא משפיעה באופן ממשי על דפוסי הנתינה של ימינו. רוב הפילנתרופים הגדולים כיום הם אנשים מבוגרים בשנות ה-80 לחייהם. הנתינה הופכת מרוכזת יותר ויותר אצל מספר מועט של תורמים גדולים, באופן שיוצר מאזן לא בריא בנוגע להשפעה שיש בידיהם אל מול הקהילות שלהם. העולם בכלל והקהילות היהודיות בפרט, זקוקות לדור חדש של פילנתרופים, שיורכב מאנשים צעירים רבים בעלי רקע מגוון המונעים מערכים ומחויבים לנתינה ולמעורבות עקבית.

בני נוער חשופים על בסיס יומיומי דרך האינטרנט והטלוויזיה, לאינספור מחדלים חברתיים ומקרי חוסר צדק, קטנים כגדולים, רחוקים כקרובים. הרב יונתן זקס כותב בספרו "לכבוד השוני - כיצד נוכל למנוע את התנגשות התרבויות?" על המתח הקיומי בין המודעות הגוברת והעולה לאותם מחדלים, לבין היכולת המוגבלת שלנו לפעול: "החמלה האנושית לקורבנות עוני, מלחמה ובצורת היא מעבר ליכולתנו לפעול לגביה. המוסר שלנו מופעל ומדוכא באותו הזמן." דבר שנכון פי כמה וכמה עבור בני נוער, אשר אין באפשרותם לנסוע מסביב לעולם באופן עצמאי, לא רכשו עדיין מיומנויות מקצועיות שעשויות לעזור במקרים הללו, לא באמת שולטים על לוח הזמנים שלהם ויכולת ההתניידות שלהם מוגבלת למדי. במובן הזה, צדקה נותנת מענה לתחושת חוסר האונים והניתוק.

במושגים של שינוי חברתי עמוק וארוך טווח, תמיכה במימון של עובדת סוציאלית במשרה מלאה במקלט למחוסרי דיור תהיה השפעה רבה יותר על חיים של אנשים מאשר התנדבות חד-פעמית של הגשת ארוחות לערב אחד או אפילו למשך סופשבוע שלם. תרומת כסף לסיוע לקורבנות מלחמת האזרחים בסוריה ככל הנראה תסייע יותר מאשר לעלות על מטוס ולהגיע לשבוע התנדבות בשטח, על אחת כמה וכמה אם אין לך כישורים נדרשים ושליטה בשפה המקומית. אני מביא את הדוגמאות האלה לא כדי להפחית מערכו של סיוע ישיר. למעשה, היהדות לא מותירה לנו בחירה בין צדקה וגמילות חסדים, להפך - עלינו לעשות את שניהם, שכן לכל אחד מהם ערך בפני עצמו. אולם עבור בני נוער שאין להם הרבה זמן להשקיע או כישורים מקצועיים לתרום, מתן צדקה מאפשר לקחת יוזמה פעילה בה הם מחפשים את הבעיות שזקוקות למענה, מקבלים החלטות מבוססות על ערכים שרלוונטיים מבחינתם ויוצרים השפעה ממשית.

בתכניות המיועדות לפילנתרופים צעירים אנחנו מלמדים מיומנויות של גיוס כספים ובקשת מענקים כאחד. מסתבר שכשבני נוער חוקרים סוגיה שחשובה להם, משתפים אנשים מהחיים שלהם ותוך כדי כך מתגברים על מסרים סמויים של "לא לדבר על כסף", הם מסוגלים לגייס סכומי כסף משמעותיים ואפילו עשרות אלפי דולרים. הם תורמים מכספם האישי בתחילת התהליך ומראים בזאת את המחויבות האישית שלהם למטרה. כך, מתן צדקה הופך לדבר אישי וקהילתי בו זמנית ומספק להם הזדמנות לזהות את הנושאים שבוערים בהם, למצוא את הקול האישי שלהם ולהפוך למנהיגים בקהילה.

הואיל ואנשים מבוגרים הולכים לעולמם ומספרם של הפילנתרופים הפעילים הולך ויורד, העולם צריך שהנוער שלנו יהיה מעורב במתן צדקה. התורה והתלמוד מכירים בכך, אך הם גם מכירים בטבע האדם שלעתים מונע מאיתנו למלא אחר מצווה זו. הרמב"ם מציע לא לתת יותר מ20% מהממון שלנו לצדקה, אך לא פחות מ-10%. למעשה אפילו מי שמקבל צדקה, מומלץ שייתן בעצמו צדקה של לפחות כחצי שקל ("אפילו עני המתפרנס מן הצדקה -- חייב… ונותן מחצית השקל כסף", הלכות שקלים, פרק א'). זה מרתק בעיניי שמתוך דאגה שאנשים יתנו יותר מדי מכספם לצדקה נקבע לה רף עליון! ויתרה מזאת, שגם אדם נזקק מחויב בעצמו לתרום לזולת. מדוע? כפי שאני מבין זאת, הרב מזהה את התשוקה בלבם של בני האדם לתת, לעזור וליצור עולם צודק. אבל עם הכסף צצות שאלות ותהיות קטנות שעוצרות אותנו: האם אני נותנת לגורם הנכון? האם אני יכול להרשות לעצמי את התרומה הזו? האם התרומה הזאת באמת משנה משהו? הרמב"ם אומר לנו פשוט להתחיל! הוא מגדיר טווח עם רף עליון ותחתון וגם לעני ביותר הוא לא מוותר. פשוט תתחילו!

צדקה זה שריר, כמו הלב. כדי שהשריר הזה יתחזק חייבים להפעיל אותו, ואם מפעילים אותו לשנה אחת זה לא אומר שהוא יישאר חזק לעולם ועד. צדקה היא דרך חיים. בדיוק כפי שלא נרצה למנוע מילדינו את האפשרות לחזק כל שריר אחר בעודם צעירים. וכמו כל מיומנות אחרת, הם צריכים מודלים לחיקוי והזדמנויות להפעיל את השריר הזה עוד בצעירותם, גם אם יש להם מעט מאוד כסף לתרום, גם אם הם לא בטוחים כמה השפעה תהיה לנתינה שלהם וגם אם הם לא עשו זאת מעולם לפני כן. זה אינטרס שלנו שהם יתנו צדקה, זה אינטרס של הקהילה היהודית ושל העולם בכללותו. וזה גם אינטרס שלהם.

הכשרת דור העתיד של מנהיגות הארגונים החברתיים

מאת ליז ליווינגסטון הווארד 

מנהלת התכנית להכשרת מנהלים בארגונים ללא מטרות רווח, קלוג - בית הספר לניהול באוניברסיטת נורת'ווסטרן, שיקגו

 

 כישורי מנהיגות וניהול מהווים הכרח להצלחה בזירה הפילנתרופית. ארגונים חברתיים מסתמכים על מנהיגים אשר מחויבים למשימה ולהנהגה יעילה ואפקטיבית. מנהיגים צעירים בתחום ניצבים בפני זירה משתנה, בה נדרשת קשת של כישורים על מנת לקדם שינוי חברתי. לאחרונה, יותר ויותר מנהיגים צעירים רוצים ללמוד ולהכשיר את עצמם להובלת ארגונים, לשכלל את ארגז הכלים שלהם ואת ההבנה של עקרונות ניהול מתקדמים - על מנת שיוכלו להוביל ולנהל את הארגונים שבראשם הם עומדים באופן אפקטיבי יותר ולמען השפעה גדולה יותר.

מגמה זו של פיתוח מקצועי באה בדיוק בזמן. כישורי מנהיגות וניהול בעמותות הופכים לקריטיים כאשר ארגונים נאלצים לעשות יותר עם פחות ופחות משאבים, פיננסיים ואנושיים כאחד. המחסור הכלכלי המתפתח בארה"ב משפיע גם על ארגונים פילנתרופיים, אשר אין בידם גישה לשוק ההון ולכן הם נאלצים להפיק את המיטב מהמעט שיש להם.

לצד זאת, אנו עדים לשינוי נוסף בעולם הפילנתרופיה - התפתחות מודלים ארגוניים חדשניים ממוקדי השפעה. חידושים אלה יוצרים הזדמנויות לשילוב בין העולם העסקי ועשיית טוב. דוגמה לכך היא התאגדות המכונה בארה"ב 'תאגיד חברתי' (Benefit Corporation), כלומר תאגידים למטרת רווח אשר חולקים עם בעלי העניין שלהם את ההבנה שהצלחתם נמדדת לא רק בשורת הרווח, אלא גם בהשפעה החברתית והסביבתית החיובית שלהם.

התרחבות זו של פלטפורמות ארגוניות בזירה החברתית היא דבר חיובי. לאור העובדה שהבעיות החברתיות של ימינו נהיות יותר ויותר מורכבות, ארגונים זקוקים לאנשים חכמים ומוכשרים שיעסקו במציאת פתרונות יצירתיים. למרבה המזל, מוסדות רבים להשכלה גבוהה תומכים במנהיגים אלו עם תכניות המספקות הזדמנויות להכשרה מקיפה ולפיתוח כישורים רלוונטיים. המרכז שלנו בקלוג מחויב לקידום מנהיגים מסורים ולפיתוחם המקצועי על ידי שילוב של אנשי אקדמיה ומומחים מהשטח, אשר באים ממגוון רחב של ארגונים חברתיים.

המשמעות של פילנתרופיה בעולם הגלובלי שבו אנו חיים כיום, הולכת ומשתנה. צעירים מעוניינים יותר מבעבר להיות חלק מהשינוי ועלינו לספק להם דרכים רבות ככל הניתן לעשות זאת.

Meet the Professional: Maya Lapid Edut

A Conversation with Maya Lapid Edut, Director of "Committed to Give"

By Ilil Comay-Dror, Marom Group

 

Just before the end of the Hebrew year, we spoke with Maya Lapid Edut, the director of Committed to Give, about social investors in Israel and the initiative she is directing.

Committed to Give

"Committed to Give - An Initiative to Promote Private Giving in Israel" was established by a group of social investors and funders with the goal of increasing the number of investors in the Israeli social sector in a significant and sustainable manner. Their activities include introductory sessions, workshops, social investment circles, networking and joint thinking sessions with various donors. The initiative is based on three principles: role models as motivation for action; exposure to the social and personal added-value of investment; and practical tools for gaining experience with social investment.

 

Potential Contribution in Israel

In order to understand the extent of funds available from private donors in the nonprofit sector in Israel, and how much contributions potential of sources in Israel and abroad, Committed to Give conducted several surveys. These surveys provide the most comprehensive data to date on the size and characteristics of private giving in Israel, as well as public opinion of philanthropy in Israel. According to Lapid Edut, there are barriers to giving in Israel and a need to nurture philanthropy within the Israeli society. By collecting and centralizing this knowledge, Committed to Give helps spur conversation and raise awareness of charitable giving to overcome these barriers.

Interestingly, the surveys found that unlike American donors, Israeli donors are not particularly motivated by tax exemptions. However, these exemptions do encourage existing donors to give more. In addition, Israeli social investors like to be involved in the day-to-day operations of the organization they have established or contributed to and often become experts in those respective fields. While this model of engaged donors can be inspirational to some new investors, it can be intimidating to others.

Another significant difference between Israeli and American funders is that Israelis do not find public recognition as an important factor in their giving. One of the reasons is that their aversion to being instantly overwhelmed by requests for donations. In addition, they recognize a widespread hatred towards the wealthy within Israeli society and fear that if the public learns they are “capable” of charitable giving this hatred might be directed at them.

By "capable", Lapid Edut refers to people who have the four T's: Ties, Talent, Time and Treasure, and are able to share them with others. They can share their network of connections, contribute their professional skills, give their time, and donate money from their private funds.

 

What characterizes donors in Israel?

It is estimated that there are about 10,000 households in Israel with at least $5 million in capital available. However, only about 1,000 of them contribute more than $25,000 a year to the Israeli nonprofit sector. While this number remains relatively low, it represents a trend of increasing Israeli giving overall.

According to Lapid Edut, this is good news. It demonstrates that Israeli giving is growing and the Israeli public is contributing more. The total donations from Israeli households grew by 15%, and about a half of this growth originated from an increase in contributions of over 100,000 NIS. At the same time, Israeli giving is still random, casual and responsive, meaning that only those who are approached tend to contribute. Although the majority of donations are of small sums, they accumulate to about 3 billion NIS a year. The most common example is crowdfunding campaigns, which are generally very successful in Israel. Only an additional 1 billion NIS comes from contributions of over 100,000 NIS.

Those who are capable of giving can give differently. They can shift from donation to social investment. Private donations to the nonprofit sector in Israel can enable more risk-taking, conducting pilots, and investment in research and development and impact measurement. Committed to Give encourages funders to examine the added value of their giving, think about what causes they want to be involved with, and generally regard giving as an investment with social returns. They can change the rules of the game by translating their entrepreneurial and business skills to the nonprofit world and developing infrastructure and social innovation in organizations.

According to a survey entitled Philanthropy of Israelis (2012-2015)," Israeli philanthropy accounts for 35% of all donations in Israel. Philanthropic donations per capita in Israel were $179, and philanthropy as a percentage of the GNP is 0.52%. While Israel’s donations per capita and philanthropy as a percentage of GNP are similar to those in Europe, they remain significantly lower than in Britain and the United States. In the United States, the percentage of household giving is twice as much as Israeli household giving.

 

What motivates Israeli donors?

People with means are motivated to give mainly for personal reasons, such as a search for meaning, a sense of responsibility for the community, tradition and sometimes, just to feel good. Usually, those with means in Israel do not contribute out of a sense of commitment or a desire to promote business relationships. They want to be in control of their giving, and to bring their knowledge from the business world. They wish to act as if they are managing investments in the social sector as they would investments in the business world, not as charity or contributions, but as a mean to promote social change. They want to be in constant connection with their beneficiaries throughout the year, not only at times of crisis and when resources are lacking.

In Israel, philanthropy is not a second nature and there is less of an expectation for the wealthy to become philanthropists. In the United States, philanthropic culture is much more prevalent and those capable of giving do not ask whether to give, but rather to which causes to give. Due to the lack of social expectation to give in Israel, there is also no expectation of financial success to be translated into charitable giving.

Committed to Give strives to be a platform that enables giving and sows the seeds of awareness surrounding philanthropy so it becomes an integral part of financial success.

 

What is the public's attitude towards philanthropy?

According to the survey, only 4.5% of the income of non-profit organizations between 2012 and 2015 came from Israeli philanthropy (donations from Israeli households, companies, and estates). Another survey called "People Can Give: Public Attitudes Towards Philanthropy (2017)" shows that the Israeli public defines philanthropy according to a prevailing perception that a private individual who contributes considerable money.

The poll shows that the Israeli public only superficially understands the map of philanthropy in Israel. 58% of the survey participants did not even know the name of one Israeli philanthropist. This is an interesting statistic since 67% of the participants also testified that their opinion of the wealthy in Israel would improve if they hear that they are involved in philanthropy.

Spotlight on Youth Philanthropy

Lom Friedman

Director of Education, Congregation Emanu-El of San Francisco

 

When teaching parents of teenagers, I often ask them about their own parents. For example, “What money messages did you learn from them, either directly or indirectly?” My own parents taught me to save and to keep a budget from a young age. As I got older they taught me about credit and compound interest. I also learned that it is impolite to ask about money or to talk about your own. Money is important, powerful, and private. This last lesson might be why I never knew about my parents’ tzedakah giving, though I knew all about their volunteering and community service. It wasn’t until recently, as the director of a Federation Jewish youth philanthropy program, did we ever talk about their long practice of giving, both inside and beyond the Jewish community. Why the distinction in sharing about giving time and talent versus giving money?

Tzedakah, the ancient Jewish practice of giving money to make the world a more just place (with the linguistic root of tzedek/justice, built right into the word) is one of the most elevated commandments in our tradition.

"Tzedakah and acts of kindness are the equivalent of all the mitzvot of the Torah" – Jerusalem Talmud, Pe'ah 1:1.

"Greater is tzedakah than all the sacrifices" – Talmud, Sukkah 49b.

 

And there is abundant wisdom and guidance from our sages about best practices, especially in communal giving. Yet in modern times, most children and teens are not guided in the practice beyond dropping a few coins in a tzedakah box once a week. And they are absorbing more lessons about money and giving than we may be intending. A third grade student who doesn’t give to the needy or social justice organizations because they don’t have their own money will likely to hold the same mindset in university, and maybe beyond. They believe that philanthropy is an activity for the super wealthy, as opposed to a mitzvah for everyone (and one that helps the receiver, the giver, and the community in equally important ways). The danger of this mindset not only fosters an unhealthy relationship to money, but it feeds the very real and present trends in giving. Philanthropists are increasingly represented by the oldest generation, in their 80s and above. And giving is becoming concentrated into fewer and fewer large donors, which threatens to create imbalances of influence in our communities. The world, including the Jewish community, needs a new generation of philanthropists; young, numerous, diverse, values-driven, and engaged.

Today, youth are exposed to social justice travesties large and small, near and far, on a daily basis via television and the internet. In his book, The Dignity of Difference, Rabbi Jonathan Sacks writes about the existential tension created by this greater awareness and the limited ability to do something about it. “Our sense of compassion for the victims of poverty, war, and famine, runs ahead of our capacity to act. Our moral sense is simultaneously activated and frustrated.” Especially for youth who cannot travel across the globe independently, who do not yet have professional skills to offer, and in most cases have little freedom even over their own schedules and transportation on a local level. Tzedakah offers one antidote to this experience of hopelessness and disconnection.

In terms of changing social ills, supporting funds for a full time, licensed social worker will likely change more lives long-term than volunteering for a day or a weekend serving meals at a homeless shelter. Making a donation to help victims of the Syrian civil war is probably more helpful than hopping on a plane to volunteer for a week, especially if you lack needed language and other skills. These examples do not belittle or minimize the value of direct service. In fact, Judaism does not offer us a choice between tzedakah and acts of loving kindness (gemilut chasadim). We are commanded to do both, and both make a unique impact (again, on givers and receivers and the community). But for youth who have so little free time and refined skills, tzedakah is an active practice for seeking out problems that need solving, making decision based on their own values, and making a real impact.

In youth philanthropy programs, we teach both fundraising and grant making skills. By researching their cause, sharing it with people in their lives, and overcoming hidden messages to not talk about money, even youth can raise significant funds…literally tens of thousands of dollars. And they contribute their own personal funds to start the process, demonstrating their own commitment to their work and their cause. In this way, giving tzedakah is both personal and communal. It becomes a venue for identifying their passions, finding their voice, and being a leader in their community.

As we lose elder members of our communities, and the number of active philanthropists shrinks as well, the world needs youth to be engaged in tzedakah. Torah and Talmud recognize this as well as human nature’s resistance to this commandment. Maimonides advises us to give no more than 20% of our possessions to tzedakah and no less than 10%. In fact, even someone receiving tzedakah, he writes, should give at least half a shekel to tzedakah (Mishneh Torah, "Laws Concerning Gifts for the Poor," 7:5). It is so interesting to me that there was a concern that someone may give too much tzedakah, that an upper limit would need to be set! And further interesting that someone who needs help would be expected to give some of that help away to others. What is the point here? As I read it, the rabbi sees the desire in the human heart to give, to help, to create a just world. But with money there are dozens of tiny questions and hesitation that stop us. Am I giving to the right place? Can I afford this? Is it really making a difference? What I see Maimonides telling us is to just get started! He gives us an upper and lower limit, and not even the poorest is excuses. Get started!

Tzedakah is a muscle, like the heart. We must use it to make it grow, grow stronger and more capable. Using it this year does not mean it will still be strong next year. It is a lifestyle and a life practice. We would not prevent our children from growing any other muscle when they are young. Like any skill or exercise, they need role models and opportunities before they are full grown adults. Even if they have very little money to give. Even if they aren’t sure it will help. Even if they have never done it before. We need them, the Jewish community needs them, and the world needs them to get started. And they need it too.